עוגת "גן נורית" – העוגה של גייה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

גן נורית היה הגן העירוני ששכן ממש מאחורי הבית בו התגוררה משפחתי בלוד בשנות השישים. ביליתי בו, למיטב זכרוני, שנתיים, מגיל 3 עד גיל 5. אני לא זוכר את נורית, שהייתה ככל הנראה הגננת, וגם לא את הילדים מהגן. יש לי בסך הכל שלשה זכרונות מהגן הזה, ועוד זכרון אחד "שתול".

אני זוכר מסיבת חנוכה, עם חנוכיה גדולה, שהיו בה שמונה נרות כמובן. כל ילד בתורו ניגש אל החנוכיה, קיבל לידיו נר דולק, והצטלם כשהוא מדליק את הנר הראשון. הנר הראשון דלק כמובן כל הזמן, ואף ילד לא ממש הדליק אותו. כשהגיע תורי, לקחתי  את הנר שהופקד בידי  והדלקתי בעזרתו את הנר השני של החנוכיה.

והנה עוד זכרון, פחות משעשע: אני יושב ליד השולחן עם עוד ילדים, והילדים שיושבים לצידי מציירים ציורים יפים על הדפים שלפניהם. כל מה שאני מצליח לעשות זה להניע את היד ימינה ושמאלה ולצייר איזשהו קשקוש.

אני גם זוכר שיום אחד קישטו את כל החלונות של הגן; הדביקו עליהם כל מיני פסים בשתי וערב. את החלונות שבבית, לעומת זאת, כיסו בבריסטולים שחורים. מאוחר יותר (לא ברור מתי) הבנתי שהחלונות הודבקו כדי למנוע התפזרות רסיסי זכוכית במקרה שיישברו, ואילו חלונות הבית כוסו בשחור עקב ההאפלה שהוכרזה, כל זאת לקראת האירוע שנודע זמן קצר לאחר מכן בשם מלחמת ששת הימים.

והנה הזכרון ה"שתול". לכבוד חגיגת יום הולדתי השלישי שנערכה בגן, אפתה אמא עוגת שוקולד, שנודעה לאחר מכן בשם "עוגת גן נורית". אני לא זוכר את מסיבת יום ההולדת הזו, ובודאי שלא את העוגה שהוגשה בה. במסיבה שנערכה לי בבית, שגם אותה אני לא זוכר, הוגשה עוגה אחרת. לזה יש לי תיעוד מצולם:

בכל מקרה, "עוגת גן נורית" היא אחת העוגות האהובות עלי ביותר. במחברת של אמא אין מתכון לעוגה כזו. אני יודע מהו המתכון כי פעם ביקשתי ממנה לאפות לי את עוגת גן נורית, והיא פתחה את המחברת במתכון לעוגה של גייה, והסבירה לי שהעוגה של גייה היא היא עוגת גן נורית.

זהו למעשה המתכון הראשון שניסיתי מהמחברת של אמא. אפיתי את העוגה הזו פעמים רבות, והיא תמיד זוכה להצלחה. החסרון שלה: היא נגמרת מהר מאוד.

עוגת תפוחים של סבתא רבקה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

נותרו במקרר מספר תפוחים, ובאופן טבעי חיפשתי מתכון לעוגת תפוחים. דפדוף במחברת העלה מתכון מסקרן במיוחד: "עוגת תפוחים לפי אמא". אמא של אמא זו סבתא רבקה, שלא מזמן מלאו לה 90 שנה. הנה תמונה שלה בימים טובים יותר, לפני משהו כמו ארבעים שנה פלוס מינוס:

אני לא זוכר את סבתא כאופת עוגות, אלא יותר כמבשלת של מנת הפלפלים הממולאים המיתולוגית. זה המתכון היחיד במחברת שמיוחס לה, וכנראה היה מתכון העוגה הסטנדרטית שלה שהייתה צריכה לאפות. הצמצום של ההסברים במתכון כנראה גם כן מעיד על כך. האם אמא עמדה במטבח וצפתה בהכנת העוגה עם הסברים בעל פה, ואחר כך העלתה אותם על הכתב? ייתכן. ברשימת המצרכים מופיע הפריט "קמח כמה שנכנס". כמה נכנס? איפה? אולי הייתה קערה קבועה שבה הוכנה תערובת העוגה, ואחרי שהוכנסו לתוכה כל החומרים האחרים, נותר בה מקום בדיוק לכמות הקמח המתאימה.

בכל אופן, הנה תיאור התהליך.

קודם כל, התחלחלתי מהרעיון להשתמש בכוס שמן ועוד להוסיף על כך רבע חבילת מרגרינה. החלפתי אותם בחבילת חמאה (200 גרם) מומסת. השתמשתי בחמישה תפוחי עץ גדולים מסוג סמיט, שרוסקו בפוד פרוססור, ולאחר מכן סחטתי מהם את הנוזלים (הוראת "להוציא את המים"). הלימון שאת קליפתו גירדתי היה גדול למדי, והקערה בה עורבבו כל החומרים הייתה ללא ספק קערה אחרת – לא הקערה הקבועה של סבתא. נראה לי שצריך להסתפק בכוס או בכוס וחצי של קמח לכל היותר. לאחר שכל התערובת הוכנסה לתבנית משומנת, פיזרתי מעל העוגה סוכר חום, ואפיתי אותה כחצי שעה בחום של 150 מעלות.

העוגה יצאה בסדר, אבל לא יותר מכך. היה יותר מדי לימון, מעט מדי תפוחים, וטעם הלימון השתלט. גם שמתי יותר מדי קמח. הנה התוצאה (תודו שהצילום יפה):

עוגת גבינה – קרני

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

המכון של היום הוא "מתכון אורח".

לכל משפחה יש את "העוגה המיתולוגית" שלה – אותה עוגה שהכינה איזו אמא או סבתא קדמונית, והפכה לעוגה האהובה ביותר על בני המשפחה. במשפחה של הילה זוהי "עוגת הגבינה של סבתא שושנה". את סבתא שושנה לא הכרתי – היא הלכה לעולמה לפני שהכרתי את הילה, אך את העוגה אני מכיר גם מכיר, כמו גם את קרבות השולחן הנערכים עם הגשתה, כאשר כל אחד צופה בקנאות שמא אחיו או אחותו יקבלו חתיכה  גדולה יותר או חלילה "פרוסה מועדפת" (כלומר פרוסה שנלקחה מאיזור גיאוגרפי מסויים בתבנית שבו הפרוסות טעימות יותר). כמובן גם שכל אחד דורש שתי פרוסות לפחות, אם לא שלוש, והרעיון להשאיר קצת עוגה לארוחה הבאה נחשב מופרך לחלוטין, וגם לא ישים, כי אם תושאר מעט עוגה במקרר, היא תחוסל מייד בהתגנבות יחידים של מן דהו.

ומכיוון שהילה ניכסה לעצמה את מחברת המתכונים של סבתא שושנה, מוטל עליה להכין את העוגה הזו לכל יום הולדת משפחתי ולכל חג. זה נשמע כמו עול, אך בהחלט מבצר את המעמד המשפחתי. אני הכנתי את העוגה הזאת פעם, על פי המתכון שלעיל, וזכיתי להערצה.

שינויים מהמסורת נתקלים בהתנגדות עזה ובפרצי רגשות וזעם. כך למשל, כאשר החליפה הילה לפני זמן לא רב את האינסטנ פודינג וניל באינסטנט פודינג וניל עם פצפוצי שוקולד (!) נתקלה בתגובות זועמות. בחג השבועות האחרון, הכינה הילה עוגת גבינה אחרת (עם קוקוס ופסיפלורה – לבקשתו של סבה). כשנודע כי עוגת הגבינה של סבתא שושנה לא תעלה על שולחן החג, דמעות זלגו. אך אל דאגה – למחרת הגיעה העוגה הנכספת לארוחת צהרי החג. הנה היא לפניכם במלוא הדרה:

עוגת גבינה ושוקולד ללא אפיה

עוגת גבינה ושוקולד ללא אפיה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

זוהי אובססיה שהתחילה במפגש בלוגרים של לייבג'ורנל (היה לי שם פעם בלוג, אל תטרחו לחפש, מחקתי אותו). המפגש נערך בבית קפה באיזור רחוב בזל בתל אביב, ובתפריט הוצעה עוגת גבינה ושוקולד. הילה ואני, אוהבי שוקולד מושבעים, אך גם חובבי עוגות גבינה ידועים, מיהרנו להזמין את העוגה, אך המלצרית קטעה את שמחתנו באיבה. "אין את העוגה הזו" – הודיעה למגינת ליבנו. עד היום לא ברור אם העוגה פשוט אזלה באותו ערב או שהיא פשוט הוצאה מהתפריט באופן קבוע. בכל מקרה, המונח "עוגת גבינה ושוקולד" הפך אצלנו למין גביע קדוש, עוגה נפלאה וערטילאית, שרק הצדיקים יזכו לטעום ממנה.

והנה, כאשר חיפשתי במחברת של אמא עוגת גבינה לכבוד חג עוגות הגבינה השבועות הממשמש ובא, גיליתי את המתכון הזה. למרות שהכותרת מכריזה כי זו עוגת גבינה, רשימת הרכיבים לא מותירה כל ספק: מדובר בעוגת גבינה ושוקולד! ועוד ללא אפיה!

ניסוח המתכון (המיסי, הסירי, הוסיפי, ערבבי, הקציפי, וכולי) מרמז על כך שאמא כנראה העתיקה אותו מאיזה מקום: אולי מעיתון כלשהו, או אולי מאיזה אריזה של איזה מוצר. ההוראות מאוד ברורות, וההכנה פשוטה.

התוצאה, איך לומר, קצת מאכזבת. הגביע הקדוש זה לא. ציפוי השוקולד שמעל העוגה מתוק מדי, והטעם שלו משתלט על העוגה ומעלים את טעם הגבינה. שכבת המילוי שבין הביסקויטים גם היא מתוקה מדי, ודקה מדי. השפצורים המתבקשים – להפחית את כמות הסוכר, להגדיל את כמות הגבינה

אלון דווקא אכל את העוגה בתיאבון רב.

העוגה של אילנה

העוגה של אילנה
לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

את העוגה הזו אני זוכר. הכי כף זה לאסוף את הפירורים שנשארו בתבנית עם כפית.

ההכנה הייתה ללא בעיות מיוחדות. המרגרינה הוחלפה כרגיל בחמאה. הריבה ששמתי במילוי הייתה ריבת תפוזים – כי זה מה שהיה בבית. יצא מעולה. האגוזים הוצאו מהמתכון מסיבות בריאותיות (שלי) ובטיחותיות (ילדים). את גוש הבצק שמפוררים בסוף מעל המילוי כדאי לשים בפריזר.

יצאה עוגה מצויינת. הילה, אשתי, אמרה כי זו העוגה הטובה ביותר שהכנתי 🙂

בתמוה למטה: העוגה, שעות אחדות לפני שחוסלה.

עוגת שוקולד של סלבנה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

המתכון הזה טומן בחובו מספר תעלומות.

תעלומה אחת, שעוד ניתקל בשכמותה בהמשך: מי זאת סלבנה? האם היא אחות טיפת חלב שעבדה יחד עם אמא אי שם בתחילת שנות השישים? האם היא בת דודה עלומה? האחות של המטפלת שלי? השכנה מקומה ראשונה? סביר להניח שלעולם לא נדע. המתכונים במחברת נקראים בדרך כלל על שם זו החלקה עם אמא את סודות המתכון, והשאלות האלה ימשיכו ויעלו גם בהמשך המסע הזה.

תעלומה שניה, שרלוונטית לכל מי שרוצה לשחזר את המתכון המקורי: מה זה "רבע כוס אגודזים בבקבוק"? הניחוש שלי: לוקחים רבע כוס אגוזים, וכותשים אותם, כאשר בקבוק משמש כמכתש לעת מצוא (הייתי עד לפרוצדורה כזו). בכל מקרה אני לא הכנסתי אגוזים לעוגה, גם מפני שמאוד לא מומלץ (ולמעשה מסוכן ביותר) לתת לקטנטנים כמו שלי לאכול אגוזים, וגם בגלל שגם אני נמנע מאכילת אגוזים למינהם מסיבות בריאותיות.

תעלומה שלישית: איך אני לא זוכר את העוגה המצויינת הזו? היא ככל הנראה לא נכללה ברפרטואר הקבוע של אמא. אחרי 40 דקות אפיה בחום של 150 מעלות, יצאה עוגה טעימה, אוורירית, לא מתוקה מדי, ובעלת נטיה להתחסל במהירות.

עוגת פרג

לחצו על התמונה לצפיה בגודל מלא.

עוגות פרג אף פעם לא היו פופולריות אצלנו. אני לא זוכר את העוגה הזו, ולכן לא יכול להעריך אם הצלחתי לשחזר את הטעם המקורי שלה. הוראות ההכנה ברורות מאוד ולא נתקלתי בשום בעיה. דרך אגב, למרות שלא כתוב במתכון, צריך בסופו של דבר לשים את התערובת בתבנית ולאפות. בחום בינוני של 150 מעלות זה לקח בערך 40 דקות. התוצאה הסופית טעימה, גם למי שלא אוהב פרג.

%d בלוגרים אהבו את זה: