בואיקוס – שלושה מתכונים

כולם מכירים את הבורקס, אותם מאפי בצק עלים, עם שומשום למעלה ומילוי של גבינה או תפוחי אדמה או תרד או משהו אחר, כיד הדמיון הטובה. אבל קרובי המשפחה שלהם, הבואיקוס, מוכרים פחות. בואיקוס הם מאפה המשלב בצק וגבינה, אבל הפעם הבצק לא עוטף את הגבינה, אלא מכיל אותה, היא חלק ממנו.

האינטרנט מלא במתכוני בואיקוס, או כפי שהם מכונים לפעמים "לחמניות גבינה" או "לחמניה בולגרית". אבל הם לא ממש לחמניות, הם בואיקוס.

אמא הייתה אופה בואיקוס לעיתים קרובות. ארוחות יום שישי בערב שלנו היו חלביות: בורקס או בואיקוס, ביצים, יוגורטים, ירקות וסלט מיונז ותפוחי אדמה שאבא שלי היה מופקד על הכנתו (וזה סיפור נפרד). את הבורקס או הבואיקוס אמא הייתה אופה בעצמה כמובן, זה היה לפני שצצו בכל מקום מאפיות בורקס, ומי שרצה בורקס קנוי היה צריך לנסוע עד שדרות ירושלים ביפו למאפיה של סמי. היום אפשר כאמור לקנות בורקס בכל מקום, אך בואיקוס הם יותר נדירים, לא ברור מדוע. מצד שני, הם גם הרבה יותר קלים להכנה, והכי טעימים מייד כשהם יוצאים מהתנור, אז שווה להשקיע חמש דקות בהכנתם.

במחברת של אמא מצאתי שלושה מתכונים לבואיקוס, המכונים על שם בעלת המתכון שהעבירה אותו לאמא: אתי, מלכה ולילי. המתכונים דומים למדי:

 לחצו על התמונה לצפיה במתכונים בגודל מלא.

המרכיב הראשי בכל אחד משלושת המתכונים הוא כמובן קמח: או ק"ג קמח תופח של אוסם, או קמח רגיל בתוספת אבקת אפיה (שזה אותו דבר, כמובן). המרכיב השני הוא המרכיב השומני – כל שלושת המתכונים הציעו מרגרינה, אני כרגיל מחליף את המרגרינה בחמאה, אבל כאן יחס ההחלפה הוא לא 1:1. מניסוי וטעיה למדתי שכדאי לשים פחות חמאה ממרגרינה, ואני ממליץ להחליף את 200 גרם המרגרינה ב-150 גרם חמאה בלבד.

המרכיב הראשי השני בבצק הוא המרכיב הגבינתי/חלבי.

מלכה מציעה לשים שמנת "רגילה" – כלומר השמנת שנמכרת בגביעי פלסטיק כמו גביעי היוגורט ומכונה לפעמים "שמנת חמוצה". אחוזי השומן נתונים לשיקולכם, ככל שיש יותר, הבואיקוס יהיו יותר טעימים ופחות "דיאטתיים" (כאילו שיש כזה דבר, בואיקו דיאטתי). כמו כן המתכון של מלכה כולל בתוכו "חבילת גבינה שמנה גדולה". פעם הגבינות הלבנות היו משווקות בחבילות נייר. הים תשימו גביע דל 250 גרם גבינה לבנה, באחוזי שומן לפי בחירתכם. המרכיב הגבינתי השלישי הוא קשקבל מגורר, בערך 100-150 גרם, אולם הוא לא נכנס לבצק. את הבצק מרכיבים הקמח, החמאה (ממליץ לחמם אותה קצת במיקרו לפני ההוספה לקמח), השמנת והגבינה הלבנה, וכמובן קצת מלח. מהבצק לשים כדורים קטנים ומשטחים אותם למעין דיסקיות. על הדיסקיות מפזרים מלמעלה את הקשקבל המגורר. הכמות הזו צריכה להספיק ל-25 דיסקיות.

בוריאציה של אתי השמנת מוחלפת באשל או יוגורט, והקשקבל משונמך לגבינה צהובה כלשהי, נניח "עמק". אני ממליץ לדבוק בקשקבל, ואם מתפשרים, אז תתפשרו על גבינת "טל העמק", שהטעם שלה חזק יותר מהטעם של גבינת "עמק". כאן לעומת זאת, הגבינה הצהובה נכנסת לתוך הבצק. כמו כן, 100 גרם גבינה צהובה ייתן לכם גירסה "חסכונית", במיטב המסורת הבולגרית. אפשר לשים יותר, וזה יוצא יותר טעים. שוב לשים כדורים קטנים ומשטחים אותם לדיסקיות.

המתכון של לילי דומה. גבינת גולן היא גם סוג של גבינה צהובה. אולם החידוש הוא הוספת שתי ביצים לבצק – מה שנותן טעם משופר. זה מתכון לאירועים חגיגיים, כאשר אפילו הבולגרי החסכן ביותר מרשה לעצמו להתפרע ולפרוץ את מסגרת התקציב.

הכל ניתן לשפצור ואלתור, כמובן. השפצור הפופולרי הוא להוסיף חתיכות של זיתים ירוקים לתוך הבצק

אחרי שכל דיסקיות הבצק מסודרות בתבנית, רצוי על גבי נייר אפיה, אופים אותן בחום גבוה, 200-220 מעלות. כרגיל אצל אמא, זמן האפיה לא כתוב, כי זה ברור. בכל מקרה, מדובר באפיה קצרה מאוד. אולי 10 דקות. הבצק מתנפח ומזהיב, וזה מה שמקבלים:

מוציאים מהתבנית ומגישים מייד. אפשר לאכול אותם ככה, או להתייחס אליהם כאל לחמניות ולמרוח בהן משהו, סלט חצילים למשל.  בואיקוס יכולים להספיק ל4-5 אנשים נורמליים. תיאורטית הם יספיקו גם ל-25 איש, אם כל אחד אוכל רק אחד, אבל זה סוג של התעללות, אני לא ממליץ לכם לעשות את זה, התגובות עלולות להיות קשות.

ועוד טיפ של מקצוענים לסיום: אם אתם לא מתכננים להגיש את הבואיקוס מייד, אלא נניח לאפות בצהריים ולהגיש לאורחים בערב,  הכפילו את הכמויות ואפו שתי תבניות. כי תבנית אחת תחוסל על ידי כל מי שיהיה בסביבה מייד עם יציאתה מהתנור. ראו, הוזהרתם.

פחזניות

פחזניות היו תמיד פופולריות אצלנו.אמא הייתה מכינה לכל ילד צלחת ובה חמש או שש פחזניות, ועוד מגש אחד כללי שנועד לאורחים וכולי, ובו היה אסור לגעת. אז מה עושה ילד שהקצו לו ביום שישי בצהריים שש פחזניות למשך סוף השבוע? אני מודה שפעמים רבות הפחזניות שלי היו מתחסלות מהר מדי, אבל הפחזניות של אחי היו יכולות להעלות עובש. בזבוז גמור, לדעתי.

הנה המתכון.

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

משום מה היה נדמה לי כי מדובר במתכון קשה במיוחד, ולכן עיינתי ליתר בטחון גם במתכון לפחזניות של הבלוג (המצויין) בצק אלים, שכולל  אזהרות מפני כל מיני דברים שעשויים להשתבש בהכנה, ועיצות כיצד להתמודד עם אירועים כאלה. בפועל, ההכנה של הבצק הייתה קלי קלות, ממש פיס אוף קייק. האפיה הייתה קצת יותר טריקית – אמא אף פעם לא הרחיבה בנושא: לאפות באש חזקה. מה לא היה ברור? אפיתי כרבע שעה בחום של 180 מעלות, יצא יופי, למרות שעשיתי את הטעות שמאיה מבצק אלים הזהירה מפניה, ופתחתי את דלת התנור באמצע כדי להציץ.

אמא נתנה שתי אופציות להכנת המילוי: שמנת מתוקה + פודינג וניל, או מתכון מפורט לקרם חלב. אני הלכתי על האופציה הפשוטה. המילוי שלי הורכב משמנת מתוקה, כוס חלב ואינסטנט פודינג, מעורבלים היטב. ציפוי השוקולד שלי הוכן משוקולד מריר, קצת חלב, חמאה וברנדי. התוצאה בתמונה שלפניכם (איכות התמונה נמוכה בהרבה מאיכות הטעם):

ואת איכות הטעם תוכלו לשפוט על פי הבעות הפנים של אלון ודניאל:

עוגת כושי לפי אסתר

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

עד עכשיו האסטרטגיה שלי הייתה להכין עוגה אחר עוגה לפי הסדר שהופיעו במחברת. בסוף השבוע הזה הייתה בעיה. חזרתי מחו"ל, והייתי עייף מדי כדי לעיין במחברת ולאות אילו חומרים אני צריך עבור העוגה הבאה בתור. הפתרון הקלאסי – בדקתי מה יש בבית וחיפשתי עוגה שתסתפק במה שיש. בבית היו ביצים, היה קמח תופח, היה קקאו, יש סוכר וחלב, יש תמצית וניל, ואין מרגרינה, אבל יש חבילה (אחרונה) של חמאה. יש עוגה!

השם "עוגת כושי" הוא כבר לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה היה השם הגנרי לעוגות שוקולד בחושות בשנות השישים של המאה הקודמת. איך נקרא לה היום? עוגה אפריקאית? לא נראה לי, ובכלל, מקור הקקאו הוא מדרום אמריקה. נקרא לזה פשוט עוגת שוקולד, וזו עוגת שוקולד בסיסית למדי, כזו שילדים אוהבים (וההוכחות יוצגו מייד).

ההכנה פשוטה: בקערה אחת בוחשים את הקמח, החלב, הקקאו, ארבעת חלמונים, וחבילת חמאה שהותכה במיקרוגל מחליפה את המרגרינה. "1 וניל" תורגם על ידי לכפית אחת של תמצית וניל. ארבעת החלבונים הוקצפו בקערה שניה עם "קצת" סוכר – במקרה שלי ארבע כפות, שזה בערך רבע כוס. לבסוף קופל קצף החלבונים לתוך התערובת, והעוגה נשלחה לאפיה של כ-40 דקות בחום של 180 מעלות.

התוצאה: עוגה פשוטה שילדים אוהבים, ואפילו דניאל אנין הטעם כרסם פרוסה בהנאה.

עוגת מים

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

זהו מתכון מאוד לא ברור. אני זוכר שאמא אהבה את העוגה הזו, אבל ממש לא זוכר את העוגה עצמה. אני זוכר רק את השם של העוגה: "עוגת מים". אין לי מושג למה קוראים לה בשם הזה. אפשר לקרוא לה באותה מידה "עוגת ביצים" או "עוגת קמח". אני לא חושב שחצי כוס מים מצדיקה את השם הזה.

כשהילה טעמה את העוגה היא אמרה שסבתא שלה הכינה עוגה כזו בדיוק, רק בלי הצימוקים, והיא נקראה פשוט עוגת לקח. האמת, השם "עוגת לקח" עושה לי אסוציאציות רעות, עוד מהצבא, שם עוגת לקח הייתה העוגה הצבאית שהגישו בחדר האוכל היום שישי בערב: אתה טועם אותה פעם אחת ולומד לקח. אבל הילה הסבירה לי שזו העוגה האידיאלית לאכילה עם כוס תה ומייד גם הזמינה אחת.

בעניין המתכון: קודם כל צריך להסביר מה זה "אדומים". ובכן, האדומים הם צהובים, כלומר החלמונים של הביצים. אני זוכר במעומעם שראיתי את המתכון הזה פעם כשאמא הכינה את העוגה ושאלתי אותה מה זה. אני מניח שהיה איזה בלבול כשהיא כתבה את המתכון במחברת, ולא טרחה לתקן אותו.

ארבעת החלמונים עורבבו בקערה יחד עם רבע כוס מים, שלושת רבעי כוסס סוכר, מיץ מלימון + קליפתו המגורדת, 2 כוסות קמח תופח של אוסם, כפית תמצית וניל, וכל הצימוקים שהיו בבית, בערך 100 גרם.

בשלב הבא הקצפתי את ארבעת החלבונים עם כוס סוכר, אבל לא הוספתי להם מים, זה נראה לי חשוד מדי.

השלב הבא הוא לקפל את הבצק מהשלב הראשון לתוך קצף החלבונים. הבצק נראה לי סמיך מדי, ולכן דיללתי אותו עם עוד חצי כוס מים.

כל התערובת הוכנסה לתנור בטמפרטורה של 150 מעלות למשך כארבעים דקות.

העוגה יצאה ספוגית ואוורירית וטעימה להפליא.

עוגת "גן נורית" – העוגה של גייה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

גן נורית היה הגן העירוני ששכן ממש מאחורי הבית בו התגוררה משפחתי בלוד בשנות השישים. ביליתי בו, למיטב זכרוני, שנתיים, מגיל 3 עד גיל 5. אני לא זוכר את נורית, שהייתה ככל הנראה הגננת, וגם לא את הילדים מהגן. יש לי בסך הכל שלשה זכרונות מהגן הזה, ועוד זכרון אחד "שתול".

אני זוכר מסיבת חנוכה, עם חנוכיה גדולה, שהיו בה שמונה נרות כמובן. כל ילד בתורו ניגש אל החנוכיה, קיבל לידיו נר דולק, והצטלם כשהוא מדליק את הנר הראשון. הנר הראשון דלק כמובן כל הזמן, ואף ילד לא ממש הדליק אותו. כשהגיע תורי, לקחתי  את הנר שהופקד בידי  והדלקתי בעזרתו את הנר השני של החנוכיה.

והנה עוד זכרון, פחות משעשע: אני יושב ליד השולחן עם עוד ילדים, והילדים שיושבים לצידי מציירים ציורים יפים על הדפים שלפניהם. כל מה שאני מצליח לעשות זה להניע את היד ימינה ושמאלה ולצייר איזשהו קשקוש.

אני גם זוכר שיום אחד קישטו את כל החלונות של הגן; הדביקו עליהם כל מיני פסים בשתי וערב. את החלונות שבבית, לעומת זאת, כיסו בבריסטולים שחורים. מאוחר יותר (לא ברור מתי) הבנתי שהחלונות הודבקו כדי למנוע התפזרות רסיסי זכוכית במקרה שיישברו, ואילו חלונות הבית כוסו בשחור עקב ההאפלה שהוכרזה, כל זאת לקראת האירוע שנודע זמן קצר לאחר מכן בשם מלחמת ששת הימים.

והנה הזכרון ה"שתול". לכבוד חגיגת יום הולדתי השלישי שנערכה בגן, אפתה אמא עוגת שוקולד, שנודעה לאחר מכן בשם "עוגת גן נורית". אני לא זוכר את מסיבת יום ההולדת הזו, ובודאי שלא את העוגה שהוגשה בה. במסיבה שנערכה לי בבית, שגם אותה אני לא זוכר, הוגשה עוגה אחרת. לזה יש לי תיעוד מצולם:

בכל מקרה, "עוגת גן נורית" היא אחת העוגות האהובות עלי ביותר. במחברת של אמא אין מתכון לעוגה כזו. אני יודע מהו המתכון כי פעם ביקשתי ממנה לאפות לי את עוגת גן נורית, והיא פתחה את המחברת במתכון לעוגה של גייה, והסבירה לי שהעוגה של גייה היא היא עוגת גן נורית.

זהו למעשה המתכון הראשון שניסיתי מהמחברת של אמא. אפיתי את העוגה הזו פעמים רבות, והיא תמיד זוכה להצלחה. החסרון שלה: היא נגמרת מהר מאוד.

עוגת תפוחים של סבתא רבקה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

נותרו במקרר מספר תפוחים, ובאופן טבעי חיפשתי מתכון לעוגת תפוחים. דפדוף במחברת העלה מתכון מסקרן במיוחד: "עוגת תפוחים לפי אמא". אמא של אמא זו סבתא רבקה, שלא מזמן מלאו לה 90 שנה. הנה תמונה שלה בימים טובים יותר, לפני משהו כמו ארבעים שנה פלוס מינוס:

אני לא זוכר את סבתא כאופת עוגות, אלא יותר כמבשלת של מנת הפלפלים הממולאים המיתולוגית. זה המתכון היחיד במחברת שמיוחס לה, וכנראה היה מתכון העוגה הסטנדרטית שלה שהייתה צריכה לאפות. הצמצום של ההסברים במתכון כנראה גם כן מעיד על כך. האם אמא עמדה במטבח וצפתה בהכנת העוגה עם הסברים בעל פה, ואחר כך העלתה אותם על הכתב? ייתכן. ברשימת המצרכים מופיע הפריט "קמח כמה שנכנס". כמה נכנס? איפה? אולי הייתה קערה קבועה שבה הוכנה תערובת העוגה, ואחרי שהוכנסו לתוכה כל החומרים האחרים, נותר בה מקום בדיוק לכמות הקמח המתאימה.

בכל אופן, הנה תיאור התהליך.

קודם כל, התחלחלתי מהרעיון להשתמש בכוס שמן ועוד להוסיף על כך רבע חבילת מרגרינה. החלפתי אותם בחבילת חמאה (200 גרם) מומסת. השתמשתי בחמישה תפוחי עץ גדולים מסוג סמיט, שרוסקו בפוד פרוססור, ולאחר מכן סחטתי מהם את הנוזלים (הוראת "להוציא את המים"). הלימון שאת קליפתו גירדתי היה גדול למדי, והקערה בה עורבבו כל החומרים הייתה ללא ספק קערה אחרת – לא הקערה הקבועה של סבתא. נראה לי שצריך להסתפק בכוס או בכוס וחצי של קמח לכל היותר. לאחר שכל התערובת הוכנסה לתבנית משומנת, פיזרתי מעל העוגה סוכר חום, ואפיתי אותה כחצי שעה בחום של 150 מעלות.

העוגה יצאה בסדר, אבל לא יותר מכך. היה יותר מדי לימון, מעט מדי תפוחים, וטעם הלימון השתלט. גם שמתי יותר מדי קמח. הנה התוצאה (תודו שהצילום יפה):

עוגת גבינה – קרני

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

המכון של היום הוא "מתכון אורח".

לכל משפחה יש את "העוגה המיתולוגית" שלה – אותה עוגה שהכינה איזו אמא או סבתא קדמונית, והפכה לעוגה האהובה ביותר על בני המשפחה. במשפחה של הילה זוהי "עוגת הגבינה של סבתא שושנה". את סבתא שושנה לא הכרתי – היא הלכה לעולמה לפני שהכרתי את הילה, אך את העוגה אני מכיר גם מכיר, כמו גם את קרבות השולחן הנערכים עם הגשתה, כאשר כל אחד צופה בקנאות שמא אחיו או אחותו יקבלו חתיכה  גדולה יותר או חלילה "פרוסה מועדפת" (כלומר פרוסה שנלקחה מאיזור גיאוגרפי מסויים בתבנית שבו הפרוסות טעימות יותר). כמובן גם שכל אחד דורש שתי פרוסות לפחות, אם לא שלוש, והרעיון להשאיר קצת עוגה לארוחה הבאה נחשב מופרך לחלוטין, וגם לא ישים, כי אם תושאר מעט עוגה במקרר, היא תחוסל מייד בהתגנבות יחידים של מן דהו.

ומכיוון שהילה ניכסה לעצמה את מחברת המתכונים של סבתא שושנה, מוטל עליה להכין את העוגה הזו לכל יום הולדת משפחתי ולכל חג. זה נשמע כמו עול, אך בהחלט מבצר את המעמד המשפחתי. אני הכנתי את העוגה הזאת פעם, על פי המתכון שלעיל, וזכיתי להערצה.

שינויים מהמסורת נתקלים בהתנגדות עזה ובפרצי רגשות וזעם. כך למשל, כאשר החליפה הילה לפני זמן לא רב את האינסטנ פודינג וניל באינסטנט פודינג וניל עם פצפוצי שוקולד (!) נתקלה בתגובות זועמות. בחג השבועות האחרון, הכינה הילה עוגת גבינה אחרת (עם קוקוס ופסיפלורה – לבקשתו של סבה). כשנודע כי עוגת הגבינה של סבתא שושנה לא תעלה על שולחן החג, דמעות זלגו. אך אל דאגה – למחרת הגיעה העוגה הנכספת לארוחת צהרי החג. הנה היא לפניכם במלוא הדרה:

עוגת גבינה ושוקולד ללא אפיה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

זוהי אובססיה שהתחילה במפגש בלוגרים של לייבג'ורנל (היה לי שם פעם בלוג, אל תטרחו לחפש, מחקתי אותו). המפגש נערך בבית קפה באיזור רחוב בזל בתל אביב, ובתפריט הוצעה עוגת גבינה ושוקולד. הילה ואני, אוהבי שוקולד מושבעים, אך גם חובבי עוגות גבינה ידועים, מיהרנו להזמין את העוגה, אך המלצרית קטעה את שמחתנו באיבה. "אין את העוגה הזו" – הודיעה למגינת ליבנו. עד היום לא ברור אם העוגה פשוט אזלה באותו ערב או שהיא פשוט הוצאה מהתפריט באופן קבוע. בכל מקרה, המונח "עוגת גבינה ושוקולד" הפך אצלנו למין גביע קדוש, עוגה נפלאה וערטילאית, שרק הצדיקים יזכו לטעום ממנה.

והנה, כאשר חיפשתי במחברת של אמא עוגת גבינה לכבוד חג עוגות הגבינה השבועות הממשמש ובא, גיליתי את המתכון הזה. למרות שהכותרת מכריזה כי זו עוגת גבינה, רשימת הרכיבים לא מותירה כל ספק: מדובר בעוגת גבינה ושוקולד! ועוד ללא אפיה!

ניסוח המתכון (המיסי, הסירי, הוסיפי, ערבבי, הקציפי, וכולי) מרמז על כך שאמא כנראה העתיקה אותו מאיזה מקום: אולי מעיתון כלשהו, או אולי מאיזה אריזה של איזה מוצר. ההוראות מאוד ברורות, וההכנה פשוטה.

התוצאה, איך לומר, קצת מאכזבת. הגביע הקדוש זה לא. ציפוי השוקולד שמעל העוגה מתוק מדי, והטעם שלו משתלט על העוגה ומעלים את טעם הגבינה. שכבת המילוי שבין הביסקויטים גם היא מתוקה מדי, ודקה מדי. השפצורים המתבקשים – להפחית את כמות הסוכר, להגדיל את כמות הגבינה

אלון דווקא אכל את העוגה בתיאבון רב.

העוגה של אילנה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

את העוגה הזו אני זוכר. הכי כף זה לאסוף את הפירורים שנשארו בתבנית עם כפית.

ההכנה הייתה ללא בעיות מיוחדות. המרגרינה הוחלפה כרגיל בחמאה. הריבה ששמתי במילוי הייתה ריבת תפוזים – כי זה מה שהיה בבית. יצא מעולה. האגוזים הוצאו מהמתכון מסיבות בריאותיות (שלי) ובטיחותיות (ילדים). את גוש הבצק שמפוררים בסוף מעל המילוי כדאי לשים בפריזר.

יצאה עוגה מצויינת. הילה, אשתי, אמרה כי זו העוגה הטובה ביותר שהכנתי

בתמוה למטה: העוגה, שעות אחדות לפני שחוסלה.

עוגת שוקולד של סלבנה

לחצו על התמונה לצפיה במתכון בגודל מלא.

המתכון הזה טומן בחובו מספר תעלומות.

תעלומה אחת, שעוד ניתקל בשכמותה בהמשך: מי זאת סלבנה? האם היא אחות טיפת חלב שעבדה יחד עם אמא אי שם בתחילת שנות השישים? האם היא בת דודה עלומה? האחות של המטפלת שלי? השכנה מקומה ראשונה? סביר להניח שלעולם לא נדע. המתכונים במחברת נקראים בדרך כלל על שם זו החלקה עם אמא את סודות המתכון, והשאלות האלה ימשיכו ויעלו גם בהמשך המסע הזה.

תעלומה שניה, שרלוונטית לכל מי שרוצה לשחזר את המתכון המקורי: מה זה "רבע כוס אגודזים בבקבוק"? הניחוש שלי: לוקחים רבע כוס אגוזים, וכותשים אותם, כאשר בקבוק משמש כמכתש לעת מצוא (הייתי עד לפרוצדורה כזו). בכל מקרה אני לא הכנסתי אגוזים לעוגה, גם מפני שמאוד לא מומלץ (ולמעשה מסוכן ביותר) לתת לקטנטנים כמו שלי לאכול אגוזים, וגם בגלל שגם אני נמנע מאכילת אגוזים למינהם מסיבות בריאותיות.

תעלומה שלישית: איך אני לא זוכר את העוגה המצויינת הזו? היא ככל הנראה לא נכללה ברפרטואר הקבוע של אמא. אחרי 40 דקות אפיה בחום של 150 מעלות, יצאה עוגה טעימה, אוורירית, לא מתוקה מדי, ובעלת נטיה להתחסל במהירות.